מה רך וכּואב
הַזִּכָּרוֹן.
זִכָּרוֹן של רכּוּת רגעים שעברוּ,
רגעים של אושר וּכאב,
כּאב של רִגְעֵי-הַפְּרֵדָה,
רִגְעֵי-הַפְּרֵדָה שהִפְרידה בינינו.

מה רך וכּואב
הַזִּכָּרוֹן.
זִכָּרוֹן של מגע-ידך הֶענוג,
מגע-ידך שהסב לי אושר ונועם,
נועם של שהותנו יחדיו –
וּמה כואב שאת לא פה.

ומה כואב שאין לי אחת לאהוב,
לאהוב אֶת שֶׁאַתְּ, ואֶת שאנחנו,
אנחנו שֶׁיַּחְדָּו שלובים,
שלובים, ולא רק בנפשנו,
נפשנו הַכְּמֵהָה לְרַכּוּת וְלִכְאֵב.

וּמה רך הכאב,
וּמה כואבת הרכות,
אה, מה רך וכּואב
הַזִּכָּרוֹן.

(23.8.1987, הרן בן שבע-עשרה וחצי)