| |
זיכרונות מארץ-אין
תמלול הקלטה שהרן הקליט לעצמו בחורף 1999
ניתן להאזין להקלטה תחת "שיחות מוקלטות"
בוא נצא למסע.
נניח שאני חולם, שמגיעה אלי פייה ומציעה לי שלוש בקשות, שיתמלאו.
והבקשה הראשונה שלי היא לחיות לנצח. שאני אף פעם לא אוכל למות. לא משנה מה יקרה – אני אף פעם לא אוכל למות. והבקשה מתמלאת, ואני נשאר כמו שאני. לא ניכר בי שום דבר, מלבד זה שנוספה לי תכונה אחת, בלתי ניתנת להבחנה, שאני לא מסוגל למות.
הבקשה השנייה שלי היא לחזור למקום שממנו באתי. אי-שם ישנו מקום שממנו באתי ואליו אני שייך. באותו רגע מתמלאת הבקשה הזאת, ואני מוצא את עצמי על כוכב, אי-שם בפינה הנידחת ביותר של היקום, כוכב שהוא כל-כך מרוחק ומבודד, עד שאי-אפשר לראות ממנו אור של אף כוכב אחר, או שמש. אין בו יום או לילה. יש בו רק חושך מוחלט, נצחי לכל הכיוונים. חושך שאין בו אפילו נקודה אחת של אור, אי-שם מבהיקה, מהבהבת, להבטיח משהו אחר.
פשוט חושך שנמשך לנצח.
והכוכב עצמו בוער. פולט מעין לבה רותחת של הכאב שלו, שמבעבע. אני נכווה ובוער כולי. לאן הגעתי?
אני מצליח להיחלץ ורץ ומטפס על הר גבוה, קירח, חשוף, ובסוף מוצא לי פינה שכוחה, ונרדם בה.
ובשינה אני חולם חלום. והנה אני מתעורר בחלום, ומוצא את עצמי פה בחדר, בעליית הגג המוכרת, מוכרת ומנוכרת. נווד ארעי, בבית שלי עצמי – לא מרגיש שייך.
ואני רואה את הייאוש מפעפע, ואת החולשה, ואת אוזלת היד, והתסכול, והכעס, את האלימות שעצורה בי בפנים, את המעיין הזה, השופע, של הכאב, שכל פעם נובע ביתר שאת.
מניין לו מקורות איתנים כל-כך?
אני מוצא את עצמי במצב נפשי לכוד כל-כך, עד שאני נרדם. וחולם חלום.
ובחלום אני נזכר שאני בעצם חולם חלום, על פיה שנותנת לי שלוש משאלות, שבהתמלאות של שתיים מהן, הגעתי למין חלום מזוויע שכזה.
ואני שואל את עצמי – מה עם הבקשה השלישית? מה אני רוצה לעצמי, עכשיו, כשהגעתי למצב הזה?
אני סוקר במבט לאחור – אני ער עכשיו או ישן? חולם או בהקיץ?
ככל שאני שואל את עצמי יותר את השאלות האלה, ככה אני יותר ויותר משוכנע שהתשובה היא – כל אלה גם יחד.
קשה להכיל רצף כל-כך גדול של מציאויות, שמאוחדות, את החוויה שלהן, בתוך תודעה שקיימת בתוך גוף שכזה, ומתפקד בתנאים כל-כך בלתי אפשריים.
כל יום יוצא לי לרגע אחד לחטוף הצצה ולראות את הדמות של גופי במראה. אני כל פעם מחדש מופתע: ככה אני נתפס כלפי חוץ? זאת הדמות שבה אני מופיע? ככה נראה הגוף שמחובר למה שאני מייחס אותו לאני?
אותו דבר עצמו קורה לי כשאני שומע אנשים אחרים משקפים את בבואתי דרך תכונות שהם מבחינים בי, או מייחסים לי. דרך החוויה שלהם אותי, כפי שאני נתפס בעיניהם.
יש פה משחק כפול: חלק שבתוכי מרגיש לכל זה מנוכר ומרוחק, כאילו זה איזה מין חלום ישן שנשכח אי-שם, וחלק אחר שבי מהדהד זכירה של כל הדברים האלה כתקפים, מכיר אותם, יודע אותם, ואולם נרתע עד אימה להיפגש עם העוצמה שכרוכה בהם.
אני חושב שאם אצל רוב האנשים אפשר להבחין בבירור באיזה שהם שני נתיבים מסוימים, שמוליכים את חייהם – הייתי מגדיר את זה אחד יצר החיים, על כל ביטוייו, והשני פחד המוות. אני מוצא את עצמי חי לפעמים לפי קוטביות הפוכה לחוק הזה. מצד אחד עם יצר מוות אדיר, אני נמשך אל האין בחבלי תשוקה של התמכרות, ומצד שני – גדול אף ממנו – פחד החיים.
אני ממש מתקשה להבין את התכונה הזאת הכל-כך בסיסית שטבועה באנשים, שנאחזים בחיים היאחזות נואשת, על אף כל הבלתי-אפשריות שלהם.
אני נמצא במין דילמה פנימית מכך שסך כל ההתנסות של החוויה שלי, אני יכול להגיד שהייתי מן הסתם לפחות במידה שווה בארץ-אין מאשר בארץ-יש. ואני יכול להגיד שהרבה יותר מפחיד בעיניי להיות בארץ-יש.
ברציונאל, ההגיוני הזה שאני כל-כך פוחד ממנו, שדרור טוען שאולי בכלל משם אמורה להתבטא המאסטריוּת שלי, ברציונאל אני יכול להבין את התקפוּת של ניסיון להיאחז בחיים. אבל פעם אחרי פעם אני נתקף בייאוש עמוק כשאני מסתכל על מה שׁכֵּן יש, ונמשך להימלט לתוך האין.
אני מצייר קו מהנקודה הזאת, של הוֹלדת הדבר הזה שאנחנו תופסים אותו היום כאגו.
וכך, דרך כל אותם מסלולים, לבסוף מגיע היום להיות מי שאני, ולבטא בתוכי כמות אדירה של כאב, וסבל, שנגרם על ידי – או שעומד בתמצית שלו – העניין של האגו.
אני חושב שאנשים מסביבי תופסים את מושג האגו אחרת ממה שאני, לפחות לפי התגובות שאני כל פעם שומע, כשהנושא הזה עולה.
[הדברים שבהמשך הוקלטו, כנראה, ביום המחרת, אחרי שבלילה קרא מדבריו של ג'ידו קרישנמורטי. ג'ידו קרישנמורטי איננו יוּ. ג'י. קרישנמורטי, שאצלו התארח הרן בשוויץ באמצע 2005]
חזרתי. אתמול שקעתי בתוך קרישנמורטי, וחזרתי משם, ועד עכשיו. איזה טוהר יש בו באיש הזה. עד עכשיו אני חושב שמבּין כל האנשים שפגשתי איזשהו רסיס שלהם, נראה לי שקרישנמורטי הוא הקרוב ביותר לאיך שהייתי מדמיין את זה אמור להיות. במידה מסוימת זה מה שהייתי יכול לאחל לעצמי אם הייתי בוחר ללכת על החיים בצורה טוטאלית, כמו שאני מדמיין אותם – החוויה של קרישנמורטי. אבל זה בדיוק הדבר עצמו שממנו הוא פחד – שמישהו יעריץ אותו. זה לא שאני מעריץ אותו. זה רק שם, זה רק דימוי, זה עוד סמל של עוד משהו אחר, כאילו לחקות אותו. אני מדבר יותר על האופן הוויה הזה של לחיות כל-כך נקי, ועכשיו, להצליח להיות כל-כך לא מותנה על-ידי שום דבר חיצוני או על-ידי האגו שלך.
הוא אומר שכל עוד קיים פער בין המחשבה לבין העשייה, זה המרווח של הזמן, שם נמצא הקונפליקט, המאבק.
לא פלא שהחיים שלי נראים ככה, לפי האמירה הזאת.
אני חושב על הכפילות הזאתי שקיימת בחיים שלי בכל תחום שהוא, כל אותם אין-סוף פיצולים והפכים ופסיפס... איך אפשר לאחד את כל הדבר הזה לאיזה מין תמונה נתפסת בכלל? זה נראה לי כל-כך חסר טעם לנסות להכניס את זה לתוך איזושהי מסגרת של מילים. כמו לנסות לצייר את המונה ליזה על-ידי השחרת והלבנת ריבועים על לוח שחמט. זה לא ייצא כל-כך קרוב למקורי.
לנסות להסביר את הקושי שלי עם ניסיונות הריפוי האלה... כבר הסתובבתי בקרוסלה של השכל על כל המקומות האלה של להילחם באגו, לקבל אותו, לאמץ אותו, לדחות אותו, להתעלם ממנו, את הרעיון הזני של היִין ויאנג, את האחדות של הניגודים, תורת ההיגיון המסובכת, שבסוף נתקעת בעצמה, וכל האבסורדים...
נראה לי כאילו הסתובבתי כבר על כל הקרוסלה הזאתי כל-כך הרבה פעמים, ואין שום תקפות לשום הבנה אינטלקטואלית של כל הדברים האלה, והארות פנימיות – אין את הזרע שינבוט ויצמיח, בחוויה שלי, איזושהי שלווה פנימית עמוקה, שלום עם עצמי.
מה זה כל המלחמה הזאת? מה זה כל המאבק הזה? למה שני הקולות האלה – הבס הנמוך עד האין-סוף, והסופרן הגבוה עד אין-סוף – למה הם צווחים לשני הכיוונים, ומתגברים בווליום שלהם, ומהדהדים, ומתרעמים אחד על השני?
כל מילה מחדש אני צריך להיות במאבק עם קול פנימי שאומר: "למה לצאת מהשתיקה?" השתיקה בעצם מכילה הכי הרבה. כל מילה היא כמו עוד איזה ענק עם מצילתיים, בתזמורת המופרעת הזאתי של האגו.
|
