אני הנכרי
רשימות שכתב הרן בהיותו כבן עשרים
(צילומים: עדן)


כך רוקם חלום

כך רוקם חלום:
הניע אצבעותיו על פני רקותיו במעגלים קטנים, הולכים ומתרגשים בהתאמה לרחשי ליבו, ומחשבותיו כַּאֲרִי בסוגר. מחשבותיו מפרפרות במוחו, פורעות כל עול, מבקשות את דרכן החוצה – להתרוצץ במרחבים, לאסוף כל הַנִּקרֶה בדרכן, בעוז חסר פשרות.
ואולי על ידי אותו עיסוי זה של רקותיו באצבעותיו יש מתן לחירות הרצויה להגיגיו? הנה הוקל לו, וכבר הוא מרוּגשׁ, מבט עיניו רחוק וצמא.
אכן הפעם יצליח! ללא ספק יעלה בידיו הפעם בניינו המחודש של מגדל בבל אל מעבר למחוזות שליטתו של השולט בכל!

ללא הועיל.
לא הועילו כל המתכונים העתיקים. כל אותן בחישות בעיסה האנושית.
יצירתו המשתרעת והעמוקה ביותר היא – הגורל.


אני הנוכרי

אני הנוכרי.
פוסע עתה, מתוך רפיון, תוך השלכת רגלי בכבדוּת כלפי מִדְרך לא נודע, לא מתוכנן, אי-שם בתוך החול הסוּמָא.
וכך הולך וּמשׂתרך, אלמוני, אחר קו-עקבותיי הבלתי סדיר והפרוע מפיזור-דעתי. כמוהו כמוני.
הרחק-הרחק מכאן, על הררי-שְחוֹר שסועים, שם השארתי אחרַי את תשוקותיי, את מאוויי. שם מחשבותיי עכשיו משוטטות, מעבירות רעד, מצמררות את האבנים החדות בִּכְעֵין ליטוף נוגע-לא-נוגע של השתוקקות להתמזג עם הסלע.

הלוואי ונבראתי כמו הסלע – שחור וקשה, פועם פעימותיו, מתמלא, מתרחב, נסדק לחוּמה של שמש יוקדת, או חורק באיפוק שלא לקרוס בעטיין של הרוחות השורקניות, המאיימות לנתץ, תְּאֵבוֹת לגרוף את כל הנִקרֶה בדרכן.
הלוואי ונבראתי כמו הסלע – בַּלּילות מטיל צל אור-הירח. משתתף כולי בדממה המכאיבה. מחזיר את הֵדָיו של סלע אַחֵר אשר קרס אי-שם והתדרדר עקב כובדה של הדממה, או עקב עייפותו מהשתתפות עתיקת-היומין בפיסת-הר בראשיתי זה.


לא ברור לי הדבר שיש לעשותו
(27.8.1990)

ואולם עתה לא ברור לי הדבר שיש לעשותו.
האם נכון הוא להיעלם כמות שבאתי – בחופזה, כהרף-עין, מותיר אחרי איוושׁה קלה. והחוֹלוֹת אך מעט ישנוּ מצורתם, והם כמו יתרגלו לחסרוני, כאילו מעולם לא דשדשתי בהם?

או שמא מוטל עלי להתעטף שוב באותה הדרת-פנים חמורת-סבר, ולטעון כלפי חוץ, ולחזור ולטעון שוב ושוב, תוך דבקות מיוחדת ואמונה עמוקה שמתוך הכאב, שאינני, כן אינני מכיר בכך כלל, ושמעולם, בהן-צדקי, לא ידעתי אף לא קצהו-של-פרוּר או שמץ ידיעה אודות טיבו האמיתי של אותו עניין?

שאם לא-כן, ודאי הוא שעלי לגלח למשעי את שערות ראשי, את כולן, לִצרוֹר בצרור קטן עטוף היטב, לבל יוּתר, את מעט מעיקר דְּבָרַי החשובים והיקרים לי באמת (מאותם דברים שניתן לצרור), ולשאת עצמי בעקבות צרורי זה הרחק, אל הררי התימהון, מקום שם מחפשים אנשים כדוגמתי, אשר יודעים דבר-מה אודות כך.

הנה עוד אני תוהה אם כך או כך, וכבר מעיי מצטמקים בתוכי מהתענוג המייסר שבידיעת דבר חדש וכל-כך חסר תועלת שכזה. וכבר אני עוטה הדרת-פנים חמורת-סבר, קופץ על רגליי באופן מהיר מאוד, אולי מהיר מדי, עד כדי לגרום כאב מסוים. וכבר תער-הגילוח מוכן בידי... והלאה מזה, הרחק מכאן, אל החוֹלוֹת, בזהירות, פן יתרגשוּ מדי ויקצפוּ.
הנה כי-כן, בכל דבר יש משהו מהיפוכו, כמוהו. וגם לא.


משהו מעין הלך-רוחו של חרדון
(1990)

משהו מעין הלך-רוחו של חרדון, אשר גילה בבהירות כי שֶׁמֶשׁ ודממה חברו יחדיו למשטח סלע זה, שֶׁקּוֹרֵץ בחמדה. ועתה הוא מזוּמן לפרוס רגליו לצדדים ולהנהן בקוצר-רוח לא הולם, עד לאפיסת כוחות, או עד שיִדחָפהוּ הלאה ריגוש אחר.

ואם היה אי-מישהו נוטל לעצמו רשות ומשתעשע בבדידותי ללא חמלה, הייתי מישיר אליו מבטי, עמוק עמוק אל תוך-תוֹכֵי-ארוּבּוֹת-עיניו, ובלא מידה של מצמוץ או שמחה הייתי בולע את כולו, עד אשר היה חדל, מפנה עורף ומצטנף בלאט, בדממה, מתוך ההרהור. וכך גם אני.

אולם כעת לא עוֹלָה בידי אותה תנועה, אותה ארשׁת חסרת תהייה. מסביבי מרקדות מילים והברות כפרפרים מטורפים, חגות בלא הפסק. ואני מקפץ, הודפם להשיבם הרחק.
אבד לי הכוח להסוֹת אנשים.


יש בזה מן הלעג
(1990)

המתבונן ממעל רואה שיש בזה מן הלעג. הוא רואה את כמיהתם העזה של הבריות למגע חם, לקרבה אמיתית, שיהיה בה כדי להפיג בדידותם התהומית. תוגת-לבם אוחזת בם חזק ומנענעת, לא כתינוק בעריסה, אלא כדי לנערם מבדידות האלמוות. נאחזים הם נואשים, ובעיניהם ניצוץ חלום שלא ידעוהו. מכוונים עצמם כחתול מגרגר לאותו ליטוף מנחם, מענג, שיש בו מֵאוֹרָהּ העז של החמה המחמם את קרירות הנפש, אך בה בשעה חושף אותם בחיוורון-פניהם.

והמתבונן ממעל שואל את נפשו: מדוע זה אינם חדלים? למה כל אותן ההתכּוונוּיוֹת? כיצד הם מַפְנִים ראשיהם בעיקשות ומסרבים לראות שאין בתחבולה זו כדי להפוך או להצניע את בדידותם. היא קבועה, ונצחית, ובאופן מסוים אף גוברת וזוכה למשנה תוקף בכל פעם שיש את נפשם לנסות להניסה מאצל רוחם הדוֹאבה. והרי הכרח הוא שיחושו בוודאות מוחלטת ואף יכירו בכך, שאין לְנַצֵּחַ את הבדידות!


כעין מרחף
(מתוך מחברת, 6.2.1991)

יכולת מוזרה הוא סיגל לעצמו, מתוך אותה כמיהה להמריא אל-על.
יש והיה משקע עצמו כה עמוק בשגיונותיו עד כי לעיתים ניתן לו לראות הדברים כמות שהם נגלים בעיני היוצא מתוך עצמו ומרחף.

כך היה דואה שעות רבות, מביט בתימהון על כיפותיהן הפשוטות, על קודקודיהם המסובכים, רוחף מבעד צמרות העצים, שט בקלילות מעל ריצודי אדוות-הגלים הכסופים מאורו החיוור של הירח.
ואז - תמיד נוסק למעלה, נמשך כבקסם על-ידי כוח עלום אל פסגות ההרים. ממלא חושיו עד תום, עוקב אחוז תזזית אחר קווי-השבר האין-סופיים, נעלם מאחורי קפליהם, ושוב עולה לאורכו של מדרון סלע חשוף, וכך עד אין-קץ, מחול הגיפופים הזה.
לרגע הוא מתמזג בנופו של ההר, בינות לבקעיו, ושוב הוא עולה רווי קלילות, אל מעל לקו הרקיע. כך היו מתגוללים שעות הוא וההר, מתעתעים האחד בשני, סוחטים את הרוח עד כלות... ושוב מתמלאים...

ותוך הריחוף לא רצה בכלום - רק שימשיך כך, עד אפיסת כוחות.
אבל דבר-מה היה תמיד מנערו אל אותה המציאות, אשר סירב לקבל...


בדרכים, אני מתמסר לגבעות ולהרים

הריני בדרכים, חייל שֶׁמָּכַר את נפשו "להגנה על המולדת", ושוב ההתרגשות זורמת בי למראה ארץ אהובה.
יש קסם מיוחד שאי-אפשר להמירו בשום דבר אחר במדבר הזה אשר ידעתי, שניגר לנגד עיניי, בודד בשיממונו, צופן בחוּבּוֹ פלאים נסתרים. ואני מתמסר לגבעות ולהרים האלה, המרצדים לפני, אותם הרים שכה הכרתי ואהבתי.

ואת, על מה את חושבת עכשיו, אהובה?


ניגרת אהבת הנווד
(15.10.1991)

בלילות על יצועי ניגרת אהבתי. יש שברחיפת-הדמדומים בטרם שנתי היא ניגרת, ויש שבחלומותיי.
אני שוכב בעיניים עצומות בערסלי, מכוסה קלות, ורק ראשי עטוף במנגינת-הלֵיל. כך נָקֵל עלי להעלות ברוחי את אהבותיי, דרכן חלפתי בִּנְדוּדַי.

תמונתך בהירה עתה, אהובתי הקטנה. קורנת את, רוכנת מולי, שפתיך לוחשות...
אני מחייך לעצמי ושוקע בתוך תעתוע זה, שהוא מענג ומייסר יחדיו, כאן הרחק.

נווד אני. כוחות חזקים ממני סחפו אותי לנדוד, כמיהה שמקורותיה קדומים. עתיקי יומין ומסתוריים – כך רובצים במוחי הנופים הרחוקים. מפעפעים, מבקשים לְהֵרָאוֹת: צא למרחבים, להרים, ליערות, הלאה מזה, הרחק מכאן.

וכך אני מכתיף את תרמילי ויוצא.
בימים – נודד ברגליי, גומע אֶרֶץ ואוסף נופים, ובלילות – נודד במחשבותיי, ואהבתי ניגרת.