הרן גל

שכחה וזיכרון: לידתה של אלת-הירח
(סיפור-אגדה שכתב הרן במהלך קיץ 1998)

א. גבעת הפירמידה

איזה יופי.
אפשר לקרוא למהומה שבמושבות הציפורים שבעץ הליבנה הענק על גבעת-הפירמידה "הרמוניה כאוטית".
עץ הליבנה העתיק, אדיר-המימדים ומעורר ההשתאות, היה נטוע בדייקנות במרכזו של מעגל גבישי-אבן עצומים בגודלם, תריסר במספר, שניצבו ממש באותו האופן שהמספרים מונחים על פני השעון. כל המעגל הזה מוקם בהתאמה עם שושנת-הרוחות, במרכזו של מישור אבן מסותת, בדיוק ובמושלמות שלא נפגמו על-אף כל השנים שעברו מאז ועד עכשיו.
משטח אבן בצבע ברונזה-כהה היה בראשה של "גבעת הפירמידה". צורתו מעין צלב הנוצר מאיחודם של חמישה מרובעים – אחד במרכז, וארבעת הנותרים משיקים לפאותיו.
במרכזו של הצלב, במעגל גבישי-האבן הענקיים, מסותתים גליפים של סמלים בשפה שהכל שכחוה, מלבד הכוהנת אווִיאֵרה-מָטַה. הגליפים מתארים בדייקנות את המפות השונות של היקום: מפות הזמנים, ההסתברויות, מפות הממדים השונים, וכל נתיבי-הנשמה.

"גבעת הפירמידה", בשמה המקומי שׁירהכֵּן, שימשה את הכוהנת כמקדש-החיים, מקום שקוּדש כדי למלא ולבטא את כוחות-החיים, ולחגוג את בריאת-החיים.

השמים שימשו עכשיו כרקע מתאים להפליא לזירת-ההתרחשויות של בריאת החיים, נקיים לחלוטין מעננים, ואף-על-פי-כן מרוּחים בגוונים מהקצווֹת המרוחקים של ספקטרום-הצבעים.
ואכן, כל המהומה הזאת הגיעה לשיא כמעט בלתי-נסבל בעוצמתו, כאשר באותו הרגע עצמו התרחשו במקביל, ממש בבת-אחת, כמה דברים שנראים כאילו לא קשורים מנקודת-מבט לא רגישה, אבל למעשה קשורים לחלוטין זה לזה:
גלגל השמש הענק, שקע לו אל תוך השמיכה הרכה של ערפל מוצף באור כתום שכיסה את היער אי-שם באופק. ומרגע המפגש של כדור האש עם האופק ועד לסוף השקיעה, הצליחו לחדור קרניים במדויק דרך שבעה חורים שהיו חצובים בגוש הסלע שפונה מערבה, כך שבעוברן יצרו כוכב אדום, שזהר על גזע עץ הליבנה – כוכב משׁוּבָּע.
תוך כך, מצידו השני של הגזע, נפער חור שהעמיק דרך הקליפה ודרך כל השכבות של הגזע, עד שחדר לחלל הפנימי הענק שנפער במרכז הגזע.
בתזמון מושלם נפגשה השמש עם האופק בו בזמן שהציץ קצה הלבנה המפציעה.

ב. התעברות

השמש-האב החל לרטוט בעונג דק, כמעט בלתי ניתן להבחנה, בַרגע הרגיש בו נשק למראת-החשכה, הלבנה. אלא שניכר עם צללית הצל שרֶטט מסוים, שֶׁצֶבַע מאיכותה של המציאות מִשְׁתַּנֶּה. כך, בהזדחלות איטית וסמויה, כיסתה הלבנה את השמש, עד אשר במחצית-היום ועוד תריסר דקות, מעט לאחר "שעת-התיכונה" המציינת את חציה של העת-התיכונה, התמזגו הצבעים, ונמוגו באחת.

מחרוזת מתמשכת של קריאות קטועות, פאר יצירתם של "קופי-הקריאה", אותם קופים דקי גזרה וארוכי-זרועות, בעלי יכולת תקשורתית של קריאות ממרחקי היער, שִׁלהבה את מהומת ציפורי-עץ-הליבנה. במושבות הציפורים הן מספרות עכשיו על איחוד חדש שמתהווה בין המאורות הגדולים, איחוד אשר יניב התעברות פה על האדמה, ברחמה של הכוהנת הגדולה, הבתולה.

הכוהנת, ישובה בלא נוע בתוך גזעו החלול של עץ הליבנה, מעל אגן אבן מלא במים עד לגדותיו, "מראת הגורל" כפי שכּוּנה, מרוכזת במראָה, בהשתקפות השמים החודרים בעד הפתח בראש הגזע.
האור הפך בהדרגה למעין סגול-אדמדם. לפתע, באחת, השתנה לאור-חשוך, לחושך-מואר. הלבנה מְכַסָּה עכשיו את השמש, נראית ככדור שחור ענק, המקרין אור בהיקף כותרתו. התמזגות הזכרי והנקבי, החושך והאור.

ג. לִילְיָה: לידתה של אלת-ירח

כל בעלי-הכנף השתתקו.
אור-הלבנה חדר דרך הנקב דמוי הטבור, ואחר המשיך וחדר פנימה לתוך חלל שבגזע, דרך החור, "טבור הליבנה", וסימֵן מעגל מושלם סביב הטבור המזדקר, במרכזה של בטן מתוחה כמעט עד להתפקע.
בטנה האדירה של הכוהנת פרכסה בשורה ארוכה של התכווצויות והרפיות. היא כרעה עירומה, אספה את עצמה מתוך לחישה רכה ובמעין כיווץ אחד ארוך, כמעט אין-סופי ונואש, שחררה לחופשי קריאה רציפה, שהדהדה, כך נדמה, עד קצהו השני של היער, עד למגדל הנישא של "המביטים למרחוק".

השמש צבעה את השמים באדום, והלבנה, מלאת התרגשות, התרוממה מן האופק, כדי להאיר על האדמה את גבעת הפירמידה, שעל ראשה אישה צועקת לעבר השמים, בתוך גזע עץ הליבנה. צעקתה נמשכה והלכה, עד ששני גרמי-שמים אלה סיימו את תנועות מאזני-השקילה, בהן הכבד יורד למטה והקל עולה.
ואז בא רגע קצר, כמעט לא מורגש, של שקט. פתאום הפציע צלצול עדין, צחוקה של תינוקת.
התינוקת צחקה. האם בכתה, היא הרימה את ילדתה ממצע-הנוצות הרך שכיסה את האדמה על-מנת להיטיב לראות את פניה. היא כיוונה כך שאור הלבנה, אשר זרם דרך הפתח בגזע, נח על פי התינוקת הצוחקת. כך נחרתה בזיכרונה של האם התשושה תמונת המפגש ראשון עם הקווים העדינים של פני בִּתה, ועלה מתוכה השם: "לִילְיָה" – פני הלבנה העולה במלואה. ואילו בלִילְיָה נחרת זיכרונו של הרגע הזה בתחושת החום והקרבה הלא ניתנת להפרדה לאמהּ, תחושת הוודאות שלא יאונה לה כל רע.
בתחתיתו של אגן-האבן נפתח עכשיו פתח. המים, הדם והשלייה נשפכו דרכו, מקודשים ומוקדשים להשקות לחיים את עץ הליבנה.

כאילו התעוררו מחלום, פצחו בבת-אחת כל בעלי-כנף בקריאות, ואי-אלו מביניהם פרסו כנפיים ופרחו לבשר את הבשורה בכיוונים שונים של היער. השמועה התפשטה במהירות כפי שיאה לשוכני יער רודפי חדשות, בשלל צווחות ונהימות.

אלה היו הנסיבות המיוחדות בהן ליליה נולדה, בסערה זאת של התרחשויות, כבת שוות-זכויות של האדמה והשמים.
האֵם ידעה זאת. עץ הליבנה העתיק ידע זאת. גושי-האבן והחורים הקדוחים בהתאמה מושלמת ידעו ואף חזו את המאורע, את לידתה של לִיליָה, עם שקיעת השמש וזריחת הלבנה.

צילמה: ואנסה, 1994