אֶלְף קטעים שונים, שנכתבו בקיץ 2001 (צילומים: עדן) א. בין ההרים לים אֶלף נולד במדבר. היתה זאת נקודת פתיחה אלגורית לציוּן האין, הָרִיק החובק-כל שהווה לפני היות כל הדברים כולם. מקום שם גזעי-ההרים מעמיקים אל עבר שורשיהם עמוק בקרקעית ים, כשהם מצופים במרבדי שוניות מופלאות, וגובהים בתלילות של סלעי-יסוד עד לפסגותיהם החדות, החשופות, המזדקרות כמו שרשרת שיניים הפוערות לוע כחול עמוק. מתוך השתיקה המחכה, הנוכחת, של המדבר, מתוך המפגש הבראשיתי בין ההרים לים, גדל לוֹ עיט-כוכב-ים-גמל-נמרי בדרך כמעט פרוּשׁית. סקירה באלבומי המשפחה הראשונים מגלָה בשפתה האילמת זוג הורים יפים לא פחות מבַזיכרון, אוחזים בידם חייזר זערורי, שעיניו כה רחוקות עד כי נדמה שעוד מעט הן יפרצו החוצה לצדדים מן הראש. המבט, אין לטעות בו – מבט של ספן זקן שראה עולם, והוא מביט למרחקים כדי להתבונן פנימה. הוא לא היה תינוק יפה במובן הקלאסי, אולם תווי פניו המיוחדים מבשרים על יופי עמוק שממתין לפריחתו. ב. יֵשׁאוֹאֵין אֶלף התעורר. עתה היה מתגלגל במורד במהירות שסחררה אותו. כשפקח את עיניו ראה את צבעיהם המתחלפים בהבזקים של כחול-שמים מָרוּחַ בקצפת, ולסירוגין, צבעי האדמה הלא סדירים: כתמי-צל כהים, בולעניים, כתמי-אור-שמש בוהקים, והרצועות הירוקות המצליפות של משיכות צבע-עלוות-עלים מתפתלות בשולי עיניו. ידיו, בהן ניסה לעטוף ולהגן על ראשו, שבו ונפרמו לצדדים מעוצמת הסחרור, מצליפות לכל עבר על סלעים וקוצים. אוזניו, שהיו עתה כמו מכשיר הקלטה רגיש שהוצמד לשוליו המצווחים של גלגל קטר-רכבת שועט – הממו את מוחו ברעמם כל-כך, עד כי עצב אחד, עדין ורחום, החליט – על דעת עצמו כנראה – לנתק את תשדורת ההפצצה הזאת, ולשדר במקומה את קול האוושה הדקה של הדממה: החוט הדק והזוהר של הצפצוף הגבוה, הבוקע מבפנים. גופו – הוא כבר הכיר זאת – על אף שהיה נחבט ומזדעזע בכל פאותיו, היה מוגן באותו ציפוי שקוף, קשיח וגמיש גם יחד, השמוּר למקרים שכאלה, ואשר הוציאוהו בלא פגע לא-פעם, משל היה טיפת גשם הפוגעת בראש זגוגית החלון, והיא עתה מפלסת את דרכה מטה, לתחתיתו, בהססנות אך בנחישות. כמה זמן הוא מתגלגל כך כבר? זאת לא הצליח לזכור. היה הבזק זיכרון שלו עצמו מהלך לפני זמן לא רב, בבטחה במעלהוּ של שביל. אבל עכשיו היה מתגלגל במדרון. היקום המשתולל סביבו (כאילו חזר בדילוג של זמן, בסלטה לאחור, אל התקופה הקדם-גלילאויית), אותו יקום אשר על פי רוב, על אף מסתוריותו וטבעו האבסורדי הלועג בהפכפכותו, נחווה כיציב – הסתער על תודעתו כמו נץ העָט על טרפו. התודעה, אותה ציפור מפרפרת, נקטה בגישה של נטישה: היא צפה לה עוקבת ממרחק בטוח בגוף המתגלגל. מי ששהה אי-פעם בנוף הררי-מדברי, והחריד ממנוחתו איזה סלע ישיש במורד צלעות ההר – מכיר בוודאי את הקולות והמראות המתלווים, המעלים על הדעת נגן תופים בתזמורת האלוהית, הבונה את המתח על ידי התגברות הרעם המתגלגל של תופיו בקצב המורס המואץ, הלא סדיר של פגיעה, פגיעה, ריחוף, פגיעה... אותה התודעה המרחפת היתה כנראה זאת אשר הבחינה בקו הקטוע של המדרון המסתיים בתהום בכיוון אליו התגלגל. לא נותר עכשיו הרבה מה לעשות – התנופה וכוח ההתמדה של הגוף שיגרו אותו הישר אל תוך הלוע המפהק. פגיעה, ריחוף, פגיעה... באותו קיפול אחרון עלה לנגד עיניו הבזק דמותו של איקרוס הפורס כנפיו במעופו אל השמש. הכל הוצף באור בוהק, בטנו סערה וזרעיו – כמו דבש הנרדה מֵחַלָּה בכוח הסחרור – שצפוּ קצפוּ, פרצוּ מתוכו כמו חגיגה של בועות סבון כסופות לבנות זעירות, מתפזרות לכל עבר. ג. סיזיפוס לילה. המחוג הגדול נמצא בדיוק מעל המחוג הקטן. אֶלף הוציא את ראשו מעט מבעד לחלון המשופע שבעליית-הגג. בְמבט אל הקרוב מאוד, המיידי, ניתן להבחין בַּעֲרפֶל רק לפי הרטיבות של הרעפים ועלֵי המטפס הסמוכים. אולם כאשר הישיר מבטו לפנים, ניתן לו להבחין, על-פי הצמר הסמיך שמתאבך בתוך תחום אורם של פנסי-הרחוב, שהכל למעשה טובל בתוך ענן. מעט קודם לכן היה קורא בספרו של אלבר קאמי במסתו על האבסורד, והנה עלה בתוכו חיוך של הפתעה, אשר לא הבשיל להעלות על פניו, עקב יגונו הרב. אֶלף, אגב, הבחין בדבר. בפתיעה שלו לא היה חוסר-אמון, אלא יותר מעין פגישה מחודשת, מרגשת, עם ידיד יקר שלא פגשת מזה זמן רב, וכל-כולה באה במנות קצובות, הערוכות בשרשרת של עניינים שבהם היה עוסק והופך באותה העת. את הספר בחר לקרוא ראשון מתוך ערימת ספרים קטנה, חדשה, שהניח ליד ראש מיטתו הארעית – מזרון-יחיד דק, שהונח על הרצפה בעליית-הגג שבבית הוריו. הוא בחר בַספר מבלי לקרוא תחילה את הצד האחורי של העטיפה ומבלי שהיה לו אף מושג ברור באשר לתוכנו. שם הספר "המיתוס של סיזיפוס" לא הסביר את עניינו במפורש, בישירוּת, אולם איזו תחושה אינטואיטיבית בתוכו, אולי היכרותו המעמיקה של אלף עם החוויה הסיזיפית בחייו, ואולי איזה זיכרון מעורפל לגבי נסיבות חייו של הסופר ובעיקר נסיבות מותו, משכוהו, את אֶלף, לבחור בספר זה תחילה. הוא החל קורא: "הדפים הבאים דנים ברגישוּת לאבסורד, שאתה רואה אותה נפוצה במאה שלנו...". דברי פתיחה ראויים, הרהר, והמשיך לקרוא. לאחר כמה שורות: "אך ראוי גם לציין, כי האבסורד, שנתפס עד עתה כמסקנה, משמש בְמסה זו נקודת מוצא. לכן אפשר לומר, שיש מן הארעיות בדיון שלי: אי-אפשר לקבוע מראש לאיזו עמדה יוליך. כאן לא יובא, איפוא, אלא תיאור גרידא של מצוקה רוחנית". אלף לא נצטרך לעוד הרבה מילים כדי להבין שהמציאות המציגה את עצמה באין-ספור תחפושות ומוצאת לה דרכים לא ישוערו לגלות את עצמה ולהופיע, ניבטת בו מבין הדפים, מלעיגה על האבסורד שבחוסר היכולת לברוח מהחיים, או לתופסם. הוא החל קורא את הפרק הראשון שכותרתו, אלא מה, "האבסורד וההתאבדות", והמשיך מתוך תחושה שהוא משחיל על חוט חייו חרוזים למחרוזת אין סופית, ושהִנֵּה כאן, ספר זה – תיבת חרוזים. הוא שָׁלָה חרוז: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוֹק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה". אלף הגיע לבית-הוריו לפני כשבוע, רגע לפני מה שנראה כמו התמוטטות-כללית-סופית-אחרונה של כל תחומי חייו פחות או יותר. לפחות כך זה נראה עבורו. הוא סבל מעיסה סמיכה ודביקה במיוחד המורכבת ממה שאובחן וכונה כדיכאון-כרוני-חריף. (הוא עצמו כינה זאת כך לא-פעם, ואף-על-פי-כן תמיד בליווי אי-שביעות רצון מכינוי זה, ואף ביקורת-עצמית על כי הוא משתף-פעולה ואף מעודד קיבוע של הגדרה זו). בנוסף לכך, זוגתו, שותפתו לחיים, עזבה אותו ואת ביתם השכור, כיוון שלא יכלה יותר לסבול את רמת-הכאב שהוא שרוי בו זה כבר כמה חודשים ברציפות, (אך למעשה, לגביו – מאז שהוא זוכר את עצמו). אלף הבין אותה וכיבד את בחירתה, ואף סבר כי החלטתה נכונה ומוצדקת, אלא שזאת נוספה כיָמה תוססת לאוקיינוס כאבו, שסער וקצף ועלה על גדותיו גם בלי-כן. לאחר ששהה כמה ימים לבדו בביתו הכפרי והשקט, וכילה כמעט את כל שארית-כוחותיו (שהיו מדולדלים מאוד גם לפני-כן), ארז לבסוף מעט חפצים, ובנסיעה במצב של "נהג-אוטומטי" – נחת לבסוף על חופי-המבטחים של בית הוריו, מקום שיש בו משום משיכה מגנטית אדירה לנחיתות-אונס והתרסקויות, מעין משולש-ברמודה בסדר גודל משפחתי. הוא המשיך לקרוא עוד זמן קצר, דולה חרוזים למחרוזתו: "לעומת זאת, אני רואה, כי אנשים רבים מתים מפני שסברו שלא כדאי לחיות ---, על-כן אני סבור, כי מכל השאלות משמעות-החיים היא השאלה הדוחקת ביותר". אלף חשב עכשיו פחות על השאלה אם להתאבד, אלא יותר על איך אפשר בכלל להצליח לחיות. בן שלושים ואחת הינו על-פי עדויות, אולם בינו לבין עצמו חש כאילו הוא בן-בלי-גיל שאפשר למנותו בשנים. כאילו היה פה מאז עידן ועידנים, והוא עתה עייף, עייף, עייף, מדרך ארוכה. הוא חי מאז-ומתמיד על-פי נהר-זמן עצמאי משלו. שעונו הפנימי פָּעַם במקצב מבולבל, לא צפוי, של מעין הכלאה לא עקבית בין מועדי השמש ומועדי הלבנה. עתה הורה המחוג הפנימי כנראה יותר בכיוון הירח, מִכֵּיוָן שבחודש האחרון (ואולי כבר חודשיים?), היה ער כל הלילה וישן למן אחרי הזריחה ועד שעות אחר-הצהרים המאוחרות. הוא פסק מהקריאה והרהר על כך ששלשום בשעה הזאת, כשכבר היה אור כחול בחוץ אבל השמש עדין לא עלתה, הוא שכב, וכיוון שלא נירדם מרוב מחשבות, ניסה, כפי שכבר עשה בעבר לא-פעם, לעצור את שטף מחשבותיו וליצור דממה בתוכו. להפתעתו הָרַבָּה זה עבד מיד. אחרי זמן-מה שלא שמע בתוכו שום דיבור – הופיע אותו הצליל הגבוה שהוא שומעו מבפנים. דבר זה לא היה חדש כלל-וכלל והוא הכירו היטב, אלא שלאחר מכן החל בראשו פתאום דיבור באנגלית, והקול לא היה קולו הפנימי הרגיל, אם-כי היה מוכר. הקול דיבר אל אלף, ולפתע עלה בדעתו שיכול להיות שאותו צליל גבוה שהוא שומע תמיד, יתכן שהוא מציין כניסה למצב שבו ניתן לו לתקשר עם אותו הקול. עם זאת, על-אף ששוב הוא שמע את מחשבתו זו במילים, רוח קלה עברה ברכות וטלטלה אותן משם, והוא חזר ונכנס שוב לאותו חלל ללא מילים ואל הדיבור המוכר. הקול דיבר באנגלית, בלשון רבים, ואף-כי אוצר המילים שלו היה מוגבל כאוצרו של אלף, דרך ההתנסחות והתוכן נשמעו לו כְּבָאִים מחוצה לו. אלף שאל שאלות והקול ענה. הוא סיפר לאלף שכאביו אלו מקורם בגודש מופלג של רגשות עצורים, שלא באו לידי ביטוי. דבר זה היה ידוע כבר לאלף, אם-כי נשתכח במידת-מה. אותו הקול נותר מונח בראשו, וכאילו לשוּ בו שמרים היה הולך ותופח. עתה היה מהרהר בו שוב, וגילה מספר גבשושיות שנוספו מאז ליל שלשום. הוא הציץ החוצה שוב, מבעד לחלון, וראה שהשמש - שעקב העננים כאילו כלל לא עלתה הבוקר - מבצבצת חיוורת, כך שלולא היה שאר העולם מואר כל-כך, ניתן היה להחליפה בירח מלא. באיזו-שהיא דרך פתלתלה של הֶקְשֵׁרִים, עלתה בתוכו מחשבה: "הומור [חיוך מריר], זה מה שהכי חסר לי עכשיו! אני פשוט יכול להסתכל על כל זה ולצחוק על האבסורדיות הקוֹמית של הקיום, סטייל דון קיחוטה...". דון קיחוטה מצידו, שהיה הספר האחרון שאלף הניח מידו לפני שאסף את קאמי, לא החמיץ כמובן הזדמנות למעלל גבורה, והופיע מיד גם הוא כחרוז בפרק הראשון של קאמי. אלף השפיל מבטו אל פנים החדר, ומבטו נפל על תמונה עגולה בגודל שעון-קיר לא מתיימר, תמונת שחור-לבן של אחותו המחייכת והיא פעוטה בת כחודשיים, עגולת-פנים ובהירה כשמש הזאת, מבטה תמים כשל דון קיחוטה ועיניה רחוקות זו מזו כעיני אלף. ד. ההתחלה חמש בבוקר. שוב אני מחפש בתוכי את ההתחלה, ושוב אני מוצא שכל התחלה מעידה שלפניה היתה עוד התחלה, קדומה יותר, וכך הלאה... אני מעלה בתוכי זיכרון, או דמיון-של-זיכרון מעורפל, של הפעם הראשונה שהגעתי הנה, לפני זמן רב מאוד, מאות אלפי שנים. הגעתי לראשונה עטוף במעין גולם קשה, בייצתי. אינני זוכר את הבקיעה, אבל החוויה הראשונה של הכרה, של איזושהי מודעות, היתה כל כך חדה ומפלחת עד כי נדמה שהיא טבועה בי עד היום, עמוק באבן-הפינה של ישותי. עוצמת-הכאב הכל-כך גדולה של החוויה פרטה על מיתר בתוכי, ומאז ההדהוד הפנימי בתוכי לא פוסק – כמו המעגל הצווח והמכאיב שנוצר כאשר מיקרופון קולט צליל הבוקע מרמקול, שמשדר צליל מוגבר, הנקלט מאותו המיקרופון... אני מדמיין זאת כחוויית איוּם: יום אחד גיליתי שכל מה שהיה לי ושידעתי – נעלם, נלקח ממני. חייו אחרי מותו תמונות מכתבים מצגות וידאו שיחות מוקלטות בוסתן הרן ליצירת קשר דף הבית חדש באתר