המרתון הראשון שלי
(זיכרון-ילדות שכתב הרן בעופר, בביתה של ליאת, ב- 6.10.2006)

באחד הימים הראשונים של כתה ב' סירבתי לעלות על ההסעה לבית-ספר.
יום לפני-כן, בכיתה, שאלה המורה שוּלי מי לא הכין שעורי-בית. שישה ילדים וביניהם אני, הרמנו את ידינו.
המורה שוּלי – אישה זעפנית אדומת פנים ושיער – התפרצה בצעקות, והודיעה שמי שיגיע מחר לכיתה בלי שהכין שעורים, שלא יטרח אפילו לבוא לבית-הספר.
כמובן שלמחרת שוב לא הכנתי שעורים ולכן היה בעיני הגיוני שאני פטור מחובת ההגעה באותו יום. פשוט הסתובבתי במיטה לצד השני ומשכתי עלי את הסדין. אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הוציאו אותי מהמיטה ונסחבו איתי עד האוטובוס, ברגע האחרון, כמו תמיד.
אחרי שהעלו אותי להסעה כבר לא הייתה לי ברירה.

זיכרון המורה שוּלי בעיניים-ירוקות-רושפות הלך והתעצם בדמיוני ותפח למימדים בלתי נסבלים. חוץ מזה הייתי פגוע מהעובדה שלמעשה העלו אותי בכוח להסעה, בניגוד לרצוני.
במשך הנסיעה גיבשתי לי תוכנית, וכשהאוטובוס הגיע לבסוף לבית-הספר פעלתי לפיה בקור-רוח ובנחישות ראויים לציון.

גדלתי במדבר, בדרום הערבה. האוטובוס היה לוקח אותנו כל בוקר 42 ק"מ צפונה כדי להביא אותנו לבית-ספר. נתתי לכל הילדים לרדת לפניי, הסתכלתי לבדוק את ערנותם של המבוגרים וכשראיתי שכולם עסוקים בשלהם - חמקתי בכיוון ההפוך מבית- ספר.
ירדתי בשביל עפר צר שהוביל בתלילות למטה, לכיוון הבסיס הצבאי. משם, כשכבר הבנתי שאף-אחד לא הבחין בהיעלמותי, המשכתי לכביש הראשי.
לא היו לי מים איתי, לא כובע ובעיקר לא ממש הבנתי מה זה אומר בשביל ילד בן שבע ללכת במדבר כזה מרחק. אבל הייתה לי כוונה ברורה: אני אגיע הביתה.
אחרי שני ק"מ בערך נתקלתי בהרפתקה חדשה - בצד הדרך היה שלט שכבר הכרתי מהנסיעות לבית-ספר, ובו כתוב: סכנה!!! אין לרדת מהכביש – סכנת מוקשים!
דילמה. מצד אחד אני יודע שמסוכן ללכת על הכביש ומצד שני גם מסוכן ללכת בצד הכביש. עלה בדעתי רעיון: אלך על העקבות של השופל שבצד הדרך, כי אפשר להניח שאם השופל לא התפוצץ ממוקש אז גם אני לא אתפוצץ.

אני מסוגל לתאר לעצמי כמה מוזר נראיתי לנהג משאית, לקראת סוף הנסיעה הארוכה שלו בכביש הערבה: באמצע המדבר הולך לו לבד ילד קטן עם תיק בית-ספר על הגב. אני זוכר את מבוכתי כששמעתי את הבלמים של המשאית חורקים ומפמפמים כדי לבלום את המפלצת הדוהרת באמצע דהירתה.
לא לקחתי בחשבון את האפשרות שמישהו יעצור לידי.

שקלתי את המצב, התבוננתי בנהג המנופף אלי וזה הרגיש בסדר. עליתי.
מפרספקטיבה של מבוגר, למדתי אחרי כמה שנים שהלכתי באותו יום כמעט שמונה ק"מ. עכשיו הדרך עברה שוב בקצב המהיר של נסיעה, אבל הפעם בקבינה של משאית ולא באוטובוס, והכי חשוב – בכיוון הבית ולא לבית-ספר.
למזלי הנהג לא היה הטיפוס-הדברן. בכל-זאת, נראה שהוא עוד התקשה לעכל את המחזה שנקלע אליו. הוא הנהן לעצמו בשתיקה דקות אחדות, חוכך בדעתו מאיפה להתחיל.
- "לאן אתה צריך?" הבקיעה לבסוף שאלה.
עניתי לו, והוא חזר להנהן לעצמו בפליאה.
אבל בסוף השיחה זרמה. ככה זה איתי, לפעמים לוקח לי קצת זמן להיפתח.

הנהג הוריד אותי בחניה של הקיבוץ, ליד החדר-אוכל. הגעתי.
אני לא זוכר איפה הייתי ומה עשיתי עד שכל שאר הילדים חזרו מהבית-ספר, אבל אני זוכר שהתגובות היו נרגשות:
- "איך חזרת? שולי שאלה עליך ואף-אחד לא ידע לאן נעלמת."
- "חזרתי ברגל." סיפרתי את החלק הראשון בלבד מההרפתקה שלי.

זה תפס מיד, וההצלחה המסתחררת 'השכיחה' את חלקו של נהג המשאית. לא ממש התכוונתי, ככה זה פשוט יצא...

עופר, החכמולוג שבחבורה, חישב ומצא שלמעשה יצא לי ללכת מרחק של מרתון. המילה הטילה קסם בסביבה.
- "ולא רק זה", עופר מיהר לציין שנראה לו שהלכתי את המרתון בזמן מצוין, "בטוח שיא ארצי, אבל לא בטוח ששיא
   עולמי. צריך עוד לבדוק. אבל מה שבטוח - שווה להתקשר לרדיו ולספר להם שילד בן שבע הלך מרתון בזמן כזה"...

ההתלהבות גברה, ואז כשניצחוני הגיע לשיאו, הגיעה בשורה חדשה מהמטפלת.
מסתבר שנהג המשאית הגדיל ועשה. אחרי שהוריד אותי – הוא הטריח את עצמו והלך לחפש את אמא שלי, מצא אותה בגן-ילדים וסיפר לה את הסיפור המלא.
אמא הגיעה מודאגת לדבר עם המטפלת על המקרה והסיפור כולו יצא החוצה.
בִּן-רגע התהפכה תהילתי על ראשה והתפוגגה בעשן של לעג.