זיכרון ההתפכחות הראשון שלי
(נכתב ב-24.4.2003)

זה היה באביב. הייתי בן ארבע או חמש, באחד מערבי שישי, בשעות הקסומות שלפנות ערב. השמים היו בעיצומם, בגוונים המשתנים מכחול-בהיר בקרבת ההרים עד כהה מאוד במרכז השמים.
העלווה של תפוח-סדום הענקי ציירה דוגמת תַּחֲרָה לא סימטרית על רקע הכחול-הכל-כך-עמוק - אף ציור או תמונה לא יכולים לחקות את העומק הזה.
באוויר עמדו הריחות החגיגיים של חילופי העונות, כל הצמחים השקיעו את מירב אונם בריחות הפריחה, שעתידה להתפוגג במהרה בקיץ המדברי הלוהט והיבש.
אגודות בַּרְחָשִׁים תזזיתיים ריחפו באוויר במעין גלילים לא נראים, מדי פעם פורצים את תחומם בצורה אקראית, נלכדים באוזניים או בשיער ושוב חוזרים לריקודם העצבני.
אם כבר עברת מספיק אביבים בערבה - ידעת שבקרוב, אחרי הברחשים, יגיעו גם החוּמיינים, מתרסקים בטיפשיות של טייסים-עיוורים לתוך כל מה שתוחם את החלל. ואחריהם יגיע החוֹם הגדול.

כשהחשיך עזבתי את החלון שצופה אל המפרץ ואל ההרים משני צִידיו. (הנוף בימים ההם עדיין לא הוסתר על-ידי שורת הברושים שניטעו כשוברי-רוח להגן על מטע המנגו, ובוודאי שלא הוסתר על-ידי המלון הענק, שהחליף את המטע).
עברתי לחדר השינה של הורי. אהבתי להתבונן באימי מתלבשת ומתכוננת לארוחת הערב: היא לבשה את אחת משמלות הבד שלה, בגווני כחול ובורדו, בנוסח שנות השישים. עדיין היה שערה ארוך-ארוך וחלק ומבריק (לימים זכרתי אותה מאותן שנים כמין ג'ון באז). לצווארה ענדה מחרוזת חרוזי קרמיקה ענקיים בצבע טורקיז. בעוד אמא מתאפרת הניח אבא תקליט על הפטפון הישן.
התקליט גם הוא תאם את הצבעים של הרגע הקסום הזה - כולו כחול-כהה, ובמרכזו כתובת לבנה: DEEP RIVER . היה זה תקליט של שירי-נשמה של השחורים באמריקה, ששרו בקולות עמוקים ומלאי אמונה. שירתם היוותה את המקבילה או המשלימה המוצלחת ביותר לצבעים ולריחות של אותו הערב.

אמא הִמהמה יחד עם המוזיקה המתנגנת, ואני צדתי את אבא ושאלתי: " אבא, על מה הם שרים?"
אבא סיפר לי על השחורים באמריקה, שביטאו בשירים שלהם את אמונתם באלוהים ואת כמיהתם לשחרור.
"ממה הם רוצים להשתחרר?"
אבא נשם עמוקות וסיפר לי איך לפני כארבע-מאות שנים הגיע האדם הלבן ליבשת אפריקה (ממש אותה יבשת של אויזמר, לובנגולו-מלך-זולו וד"ר דוליטל מהספרים שאהבתי!) והלבנים צדו והעמיסו על הספינות אלפי אפריקנים, והובילו אותם להיות לעבדים ביבשת אמריקה.

הסיפור הזה זִעזע אותי עמוקות. דמיינתי את ספינות המפרש (כמו הספינה שאמא ציירה בצבע שמן על צלחת), והנה עליהן נישאים אלפי אפריקנים מיואשים, הרחק מביתם אל ארץ לא מוכרת, להיות שם עבדים לכל חייהם!
התמונות האלה נצרבו בראשי כמו ברזל מלובן. לא יכולתי בשום פנים לקבל את העובדה שהכריחו את האנשים, באלימות ובכוח, לעשות דברים כנגד רצונם, לשרת אחרים בעבודות פרך ובעינויים שנמשכו חיים שלמים!

הגיעה שעת ארוחת השבת. יצאתי עם ההורים לחדר-האוכל, לקבלת-שבת וארוחת-ערב, ודמעות בעיניי. כבר לא היה לי תיאבון. כעסתי על המבוגרים שהרשו שעוולה כזאת תתקיים. הרי הכאב בשירים שלהם עדיין כאן, היום! במקום לזעוק בזעם וכאב: "לא, לא לא! לא מתקבל על הדעת, ולא נרשה שכך יהיה! נעשה הכל כדי לשנות זאת, עכשיו!" – הם היו מרוכזים בחגיגיות ובשמחה של ערב יום שישי, ואכלו וצחקו ושרו.
הרגשתי בודד ומיואש. נחשול החיים התנגש בי.
נפלתי לחבית זפת רוֹתחת ואף אחד אפילו לא הבחין שאני כולי שחור, מסריח, דביק ושנכוויתי עד לתוככי נשמתי. העלבון והבדידות היו בלתי ניתנים לאיחוי.
זהו זיכרון ההתפכחות הראשון שלי.