דרך הכאב
רשימות שכתב הרן בהיותו כבן שלושים


כעין מרחף
(מתוך מחברת, 6.2.1991)

יכולת מוזרה הוא סיגל לעצמו, מתוך אותה כמיהה להמריא אל-על.
יש והיה משקע עצמו כה עמוק בשגיונותיו עד כי לעיתים ניתן לו לראות הדברים כמות שהם נגלים בעיני היוצא מתוך עצמו ומרחף.

כך היה דואה שעות רבות, מביט בתימהון על כיפותיהן הפשוטות, על קודקודיהם המסובכים, רוחף מבעד צמרות העצים, שט בקלילות מעל ריצודי אדוות-הגלים הכסופים מאורו החיוור של הירח.
ואז - תמיד נוסק למעלה, נמשך כבקסם על-ידי כוח עלום אל פסגות ההרים. ממלא חושיו עד תום, עוקב אחוז תזזית אחר קווי-השבר האין-סופיים, נעלם מאחורי קפליהם, ושוב עולה לאורכו של מדרון סלע חשוף, וכך עד אין-קץ, מחול הגיפופים הזה.
לרגע הוא מתמזג בנופו של ההר, בינות לבקעיו, ושוב הוא עולה רווי קלילות, אל מעל לקו הרקיע. כך היו מתגוללים שעות הוא וההר, מתעתעים האחד בשני, סוחטים את הרוח עד כלות... ושוב מתמלאים...

ותוך הריחוף לא רצה בכלום - רק שימשיך כך, עד אפיסת כוחות.
אבל דבר-מה היה תמיד מנערו אל אותה המציאות, אשר סירב לקבל...


דרך הכאב
(27.9.2000)

נסה לדמיין זירה בתוך צינוק, ובה שני ענקים נאבקים. האחד הוא אני והשני - גם הוא אני.
אלא שאין שוויון ואיזון.
אני מדמה את עצמי למעין עוף-החול-הסזיפי, מעין יצור אגדי ומחריד, שנגזר עליו שוב  ושוב להעלות עצמו באש ולקום לתחייה מן האפר.
אלא שאין שוויון ואיזון.
בניגוד לחוקי-הטבע, כך נדמה, רב מספר הפעמים שֶמַתתי מאלו שבהן קמתי לתחייה.

צייר הרן, כבן שש-עשרה


נצח הניכּור
(ללא תאריך)

אמר: "כל שלושה המצטלבים איש ברעהו בדרך, ייסוגו אחור כנשוכים, כאילו דבקה רָעת-איש באחר. לא יעצרו לתמוה זה על טיבו של זה, שכן רבה מן האהבה רק הבדידות, ואילו מן הבדידות גדול הפחד, נצח הניכור"

יש שאני מביט בַּדּמעות הגדולות הניתכות בחלוני. יום אפור שכזה אין חזק ממנו כדי להעביר בי את אותה הצמרמורת הידועה והמוכרת כל-כך, המתלווה לַבּדידות המעוגנת בפחד, והכלואה בתוכי-פנימה מקדמת-דנא.

הערב רד אט-אט. אור אחרון, כחלחל-אפור נמהל בדמעות-האלוהים האלו, הנושרות ארצה בעייפות. האנשים, קודרים, ממהרים לאסוף עצמם, שולחים מבט זועף כלפי מצבּוֹרי-האפור בשמים, וממהרים הלאה מזה.

הליטו פניכם בכפות הידיים! אל-נא תעזו לשלוח בי מבטים אסורים... היזהרו-נא, אני הוא זה, שֶׁיְּרֵאִים אתם מפניו! לבל תִּראו את הזעקה במבטִי! נוּסוּ הלאה מזה, הרחק מכאן, הוֹתירוּני בכמילתי, בנוכחותי מול הרוחות וכנגד נפשי, נפשי שֶמִפניה אין לי מנוס, הרוחפת מעלי ועושה בי שָׂמוֹת.


אני זוכר איך לעוף
(2000)

לילה.  אהובתי, ראי-שמחתי, מתהפכת במיטה לצידי בחוסר נחת. אין-זאת כי חוסר יכולתי לישון וחוסר השקט הפנימי שלי נספגים בשנתה. פעמים כה רבות הבחנתי כיצד קורה הדבר: הווייתי כמו מהדהדת בתוכה, משהו בה קורא אותי גם בשנתה.

קמתי ויצאתי להלך מעט בחוץ. ערפל של תחילת הסתיו רובץ באוויר כמו שמיכה כבדה, יוצר אווירה מסתורית. בערב סתווי, אווירה של לפני הגשם הראשון, הפְנִים הסמיך והכבד מנסה לפרוץ אל החוץ הדליל והקל, מתוך הנטייה הטבעית להשוואת לחצים.  

שוב חלמתי שאני עף. השמחה פרצה מתוכי, ובזמן שעפתי הנפתי זרועותיי במעין ריקוד ופצחתי בשירה.

כדי לסיים את הסיפור יש להתחיל אותו תחילה. לשם כך אני מבקש אותך לדמיין שאנו יושבים במקום אחר, בזמן אחר.

המקום – כך אני מדמיין זאת – על חוף הים, והזמן - שעת לילה קיצי, עוד לפני שחליתי, לפני שהגעתי לכאן, עוד כשהיה לי שיער ארוך ומתולתל.
אַת לבושה בבגדים פשוטים, נוחים, ואנחנו יושבים ליד המדורה. בשַמּיִם נראים הכוכבים-אהוביי, על אף אור המדורה. קול הגלים המתמוססים על החוף, בסמוך, לאחר מסע ארוך בין אלפי קילומטרים, משרה על הלב את התחושה שזה המקום להיות בו.
קולות הנפץ הרכים של העצים הבוערים, הגחלים הלוחשות, והריקוד המשתנה בלי-סוף של הלהבות, מעוררים תשוקה לסיפור.

את אומרת: "אתה מכיר את שפתם של אלה, ספר לי את סיפורם".
אני מוזג לנו עוד תה, מצית בקצה ענף בוער סיגריה מגולגלת.
ובעוד רגע של שקט, בעודי מחזיק את העשן בריאותי, אני מביט למעלה, אל הכוכבים כנזכר, ופותח בסיפור:

צייר הרן, בן עשרים-ושתיים, באפריקה


מדריך למגלה עולם
(ללא תאריך)

ברצוני לאפשר לך, ההֶלֶך, הצצה פנימה, אל תוך ילקוט מסעִי, מטען הדרך שלי.
זוהי, למעשה, הזמנה למסע. באם יש לך נכונות לצעוד עִמִי כברת-דרך, עליך להצטייד בכמה דברים הכרחיים, משהו מעין 'רשימת היערכוּת חיונית למסע'.

אין לי עניין לפרט כל ציוד חומרי, אלא מצב של נכוֹנוּיוֹת פנימיות הדרושות, לדעתי, כדי לצעוד בדרך:

• הנכונות לבחור.
• הנכונות לטעות.
• הנכונות לתהות.
• הנכונות לטעום.
• הנכונות לצעוד בדרך, על-אף קשייה ובשל קסמה.
• הנכונות להרגיש, לחשוב, לחוש, לדעת.
• הנכונות להיפגש עם העצמי.
• הנכונות לקבל ולתת.

הצעד הראשון הוא בעל עניין מיוחד. מרביתם של האנשים נעצרים לפניו.
בצעד הראשון מקופל הפוטנציאל של כל הדרך כולה, וזה מה שהופך אותו לבעל משקל רב כל-כך. זאת גם הסיבה שמרבית האנשים נרתעים לעשותו.
יש פה נקיטת עמדה: אני בוחר לעשות את הצעד הזה.
הצעד הראשון הוא, אם כן, בראש ובראשונה התמודדות עם הפחד.

כיוון שאני בוחר לעשות צעד ראשון, עולה השאלה: איזה צעד ראשון אני הולך לעשות?
ואז עולה הפחד לראשונה.
אם בחרת לא להיפגש עם הפחד, זאת היא בהחלט הזדמנות טובה לפרוש, כי במסע הזה אני הולך להיפגש עם הפחד, ודרושה הנכונות, ההתכוונוּת, הבחירה.
אם כן נשארת איתי במסע, כדאי שתדמיין את הצעד הזה (כן, כן, עכשיו). - מה עולה? אי בהירות? לא בדיוק מובן?
זאת התחושה. צעדנו ביחד, צעד ראשון.
הצעד הראשון נעשה קודם כל בדמיון, והאגו מתמרמר על כך שחסרה אינפורמציה: - מה אתה מתכוון בדיוק 'בוא נדמיין את הצעד הראשון'? צעד ראשון של מה?
כך בדיוק. זה הצעד הראשון. במהותו אף שהוא מכיל את כל האפשרויות כולן, הוא עלול להיראות כלא-ברור, לא-מובן (על פי דרישת האגו שוב) דווקא משום כך. כי אין לדעת מראש לאן הדרך באמת מובילה מהצעד הראשון הזה...

ובאמת הדמיון הוא כור ההיתוך של הפחד. מן הלא-מודע עולים הדמיונות וגם הפחדים, כמו בועות-סבון הצפות להן באוויר: כשאתה מסתכל עליהן הן נראות אמיתיות ובעלות אחדות פנימית (המתגשמת בצורה הכדורית). אולם במפגש ישיר איתן, במגע, הן מתפוגגות כלא היו...


כוונה
(ללא תאריך)

• לאהוב את עצמי
• לרפא
• ליצור
• לשרת
• לצחוק
• להגביר את השמחה
• להרגיש
• לדעת
• לחוש
• אדמה אדמה אדמה
• לסלוח באמת
• להוקיר
• בית
• לקיים את עצמי כמקור