דּוּמִיַּת הָרִים

דּוּמִיַּת הָרִים
פּולחת
את נפשי
לְהֵעָנוֹת,
וּלְרֶגַע, כמקיץ מחלום הֲוָיָתִי,
כוכב ביד קוטפת.

ונם הייתי צִפִּיָה
עֲנֻגָּה,
ושוב שובצו יחדיו
למִשְזֶרֶת-לא-תוּתר, שכּן
שלובים גורלותיהם ככורח מעוּדן,
ובלעדי שמיהם הַחַדִּים, ריחניים כדי צמרמוֹרת
לשווא הֵסֵבּוּ פניהם אחור
וְהָיוּ לנציבים,
ועוד
רֵיקָם אסוֹב אָחוֹר.

(17.8.1988)