| השורות הכתובות על הסלע
נירית סגל, חברה ושכנה של משפחת גל, קראה את השיר שקטע מתוכו כתוב על גבי הסלע בפינת הבוסתן. נירית הוסיפה גם דברים משלה:
הגענו לכאן יחד, לשכונה הזאת, לפני עשרים וחמש שנים – משפחת גל ואנחנו. היה לנו תינוק בן ארבעה חודשים, תום, ולאודי ומיכל ארבעה ילדים גדולים. וככה נרקמו הקשרים בין שתי המשפחות, מדלגים מעל פערי הגיל והסטטוס המשפחתי, מדלגים מעל סייגים וכללים אחרים שעומדים בדרך כלל בין בני אדם.
הרן כבר היה בחור צעיר והקשר אתו נרקם לאט, בשקט. מילה פה, מילה שם. הוא היה מסוג הנסיכים האלה, שלא צריכים לדבר הרבה כדי שיכירו אותם ובהם. הכי נחרתו בזיכרוני השיחות הקטנות בגינה שלנו, כשהרן חוצה את גדר המורנים כדי לדבר איתי. הייתה מין הרגשה של סערה מאחורי השקט שלו, של עומק, אבל בעצם רק אחרי לכתו למדתי להכיר אותו יותר, והצטערתי שלא זכיתי ליותר בחייו. הוא היה בחור כל-כך מוכשר, כל-כך יצירתי ומקורי ומחפש, ולמרות גילו הצעיר השאיר אחריו הרבה.
ועכשיו הבוסתן היפה הזה הוא פינת הנצחה מלאת שמחה ויופי, ובאבן שיר מעורר מחשבה ושאלות. השורות הכתובות הן מתוך שיר שהרן כתב ב-1988, כשהיה בן שמונה-עשרה. אלה מילות השיר במלואו:
עוצמה שכבתה
וְעַכְשָׁו,
כְּשֶׁזִּכָּרוֹן ימים-עָברוּ
מתעתע בּי
אני משתקע וּמִתְרַפֵּק.
כי בְּעֵת יוֹמי האפור, הקטן,
המוּשחל כחרוּז במחרוֹזת
לידתי זאת,
הַשְּׁנִיָּה.
סוּמאוּ עֵינַי מֵחִזָּיוֹן
הנוּגוּת הרכּה,
פּוֹלחת כל
רִגְעֵי כּוֹכבים מתמשכים שֶׁלִּי.
ועכשיו,
הֲרֵינִי הרוּח
הנמשכת אחרַי ככוֹרח
רְווּיָה וּמְוַתֶּרֶת.
עוֹצמה שֶׁכָּבְתָה.
 |
