האדמה שכל-כך אהבת, אחרי עשר שנים.
ביום השנה העשירי כתבה עופי. מרץ 2017.

הרני אהוב לבי,
ביום השנה הרביעי למותך, כתבתי לך על האדמה שכל כך אהבת ושכל כך אהבה אותך. אני חוזרת אל הטקסט שכתבתי ומתבוננת בכל מה שקרה מאז.
עברו מאז שש שנים נוספות וכבר עשור שאינך איתנו. כבר יש לי עוד ילדה שלא זכתה להכיר אותך וסהר בכורי ממשיך לגדול והוא עדיין דומה לך מאוד. כבר חלפו ימי-חיים רבים בלעדייך.
אך עדיין בכל שנה אני חווה אותך, בימים הנוראים שבין יום הולדתך שבסוף החורף ובין האביב של אחרית-ימיך, הבא עם הפריחות היפיפיות ועם זיכְרון סדר-פסח הנורא ההוא שחל שבוע אחרי מותך. ואתה פוקד אותי בתקופה הזאת. הרגשות מתעוררים והעצב מציף לפרקים וגם הגעגוע.
וכשהחורף מפנה את מקומו לאביב, וכפי שקראת לכך – הוורוּדים מפנים את מקומם לצהובים - אני נזכרת בדואליות הזאת בנפשך: איך הבחנת בנפש נפעמת בכל היופי הזה של הטבע, ויחד עם זאת גם היית מתלונן על כך שהכל כל כך קצר, ושבקרוב יגיעו שוב ימים של יובש וקוצים.
ראית יותר מכולנו את יופיו של הטבע אך גם תמיד ראית את הלכלוך שמפוזר, את גדר-התיל של המחנה הצבאי שחותכת את הנוף. ולעיתים גם במקומות הכי נפלאים ומוארים ראית את החשיכה ואת הצער. תמיד רצית לברוח ולנדוד אך גם חיפשת מקום להניח בו את הראש ולטעת בו עצים.
ובאדמה שלך כבר כמעט ואיננו מבקרים. הקמנו במנוף בוסתן מלא עצי פרי ויופי שנעשה בהשראתך ולכבודך. אני בטוחה שהיית נהנה ממנו וגם יודעת שבטח היו לך רעיונות נפלאים איך לעצב אותו באופן מושלם יותר.
החזון שלך, הידיים הטובות שלך, הלב הגדול שלך חסרים פה כל כך.
וכליל החורש שצמח ממך גם הוא כבר מת. ובמקומו ניטע עץ אחר שאהבת – את הקטלב, אשר מזכיר לי בצבעו את הדם שפעם בגופך פעם.
ועדיין אתה נח כאן, תחת האדמה הזאת. האדמה שכל כך אהבת וכל כך אהבה אותך. עדיין אתה מחובק בתוכה, צומח ממנה ונח ממסעך.
נוח לך אח אהוב,
רואה ונראה
חולם והווה
אוהב ונאהב.