הדוד שלא זכית להיות
דברים שכתבה מיכל, במלאת תשע שנים למותו של הרן

הרניק אהוב שלנו.

הנה כאן המשפחה שלך סביב האבן היפה על הקבר שלך. כליל החורש כבר גמר לפרוח והרקפת האמיצה שגדלה לה בחור הזעיר שבאבן גם היא כבר השירה את הפרחים, ונותרו רק עלי-הלבבות הקטנים, והפקעת שחיה במעמקי האבן. אבל האביב עוד כאן, עם הריחות והפרפרים והעצים המלבלבים, ורק אתה כבר לא כאן, לראות, ולהריח ולהקשיב ולגעת.

ובינתיים נוספו לנו במשפחה עוד שותפים שלא הכרת. לא ידעת שנולדו לעופי וגיל שלושה ילדים, ולעילם ואשרת נולדה תינוקת. לא ידעת שלורן תהיה בת הזוג של עדן. אבל הם, סהר וסתוי וסוּפי ולורן, ועוד מעט גם נְהרה, שאף פעם לא ראו אותך, לומדים לאט לאט להכיר אותך, מהסיפורים עליך, מהסיפורים שלך, מהתמונות והסרטים. הם יודעים שאהבת לטייל ולטפס על הרים. הם יודעים שהיו לך תלתלים ארוכים וזהובים. הם יודעים שאהבת אגדות וגמדים והוביטים. הם יודעים שאהבת לבנות, ובנית בית מעץ באדמה.

אני מרגישה שלוּ היית דוד שלהם, היית מטפס עם סהר לצמרות העצים, וקוטף עם סתוי תותים ומסתכל עם סוּפי על הפרפרים שבשמלה שלה, וגם על הפרפרים שעפים בין העשבים. עם נהרה היית בטח בונה מגדל קוביות וצוחק איתה כשהיא מפרקת הכל. היית יכול להיות דוד מקסים, אוהב ואהוב. וזה עצוב כל-כך שהם לא זכו ואתה לא זכית.

אבל דרך התמונה שלך בבית, והעיניים שלך, שמלוות כל מי שיוצא למרפסת, או נכנס ממנה, ודרך הזיכרונות והאהבה והגעגוע, אתה נשאר וקיים בנו ואיתנו.

מיכל, אפריל 2016