אני פוגשת את הרני בחלומות ובים
ביום השנה החמישי. דברים שאמרה יפעת רגב בבית העלמין

מאיפה להתחיל לדבר על חבר כל-כך יקר ואהוב, על נפש שזכיתי להכיר לאורך שנים משמעותיות בחיי?
אולי אתחיל בימים האלה, בשבוע האחרון: בשטף החיים הבלתי פוסק והמלא – עלה והציף אותי זרם של זיכרונות וגעגועים שנדמה שכל הזמן היו שם. זיכרונות מימים שלמים של טיולים ושיחות ארוכות וקשובות, אינספור רגעים של חסד בחברת הרני, עם איכות נדירה של אהבה ללא תנאי. הרגעים הרבים האלו הם שלנו ותמיד יהיו, למרות שברגעי הגעגוע זה לא נתפס ומכאיב, וחלק ממני לא רוצה לסכם את הסיפור. אז וגם היום אני מרגישה בת-מזל שהוא רצה להיות חבר שלי.

הייתי בטיול בהודו כשקיבלתי את הידיעה שהרן כבר לא איתנו, ומיד הוצפתי בבדידות גדולה. גם היום, כשאני נזכרת, עולה הגעגוע החד ויחד איתו עולה בדידותי... הרני, שידע בדידות עצומה בעולם הזה, מילא אצלי את החלל האינסופי שלי. תמיד חשתי שברגישותו המופלאה ידע את רגישויותיי עוד לפניי, שהוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת את עצמי.

אני זוכרת איך נפגשנו לראשונה בבית לא מוכר. הרגשתי כל-כך חסרת בטחון אל מול הנסיך יפה-התואר שמולי, ולא הצלחתי לדבר איתו. כעבור כמה חודשים חיי הובילו אותי אל ביתו באדמה ואז, כמעט מיד, הפכנו חברים טובים. הוא סיפר לי שבאותו מפגש ראשון היה גם הוא בתהומות משל עצמו... בימים השלמים שבילינו ביחד הייתי לעיתים מחבקת אותו, רק כדי להאמין שהיצור המופלא הזה, האיש מאטלנטיס, הדולפין (כך קראתי לו), נמצא איתי וזה לא חלום.

השבוע באמת הוא בא אלי בחלום, כמו בכל שנה. הוא אמר לי ללא מילים להיכנס לסוברו איתה טיילנו כל כך הרבה, ולקח אותי לחוף מדהים ביופיו. בחלום, ידעתי שהוא בא מעולם אחר, ושיש לי עוד רגע של חסד עימו, ממש כמו אז, כשהיינו מבלים המון בים.

בתקופה שגרתי בעופר, באותם הימים שהיינו יחד בדירת חדר קטנה, היתה בינינו הרמוניה מופלאה – אני הייתי מבשלת בשמחה, כי ידעתי כמה הוא אוהב את האוכל שלי, והוא תמיד מצא מה לתקן, לסדר ולשפר בבית. בערב אחד גשום במיוחד, התחילו לנזול מים מהגג על המיטה בזמן שצפינו בסרט. הרני התבונן זמן מה בנזילה, ומצא פתרון יצירתי כהרגלו: הוא שם לב שהמים זורמים על קורת העץ מהחור עד למיטה, אז בעזרת כרטיס אשראי ישן וגומיה הוא בנה סכר קטן, להסיט את הזרימה של המים מכיוון המיטה, ואנו שבנו בנחת לצפות בסרט... ומאז כל מי שבא לבקר ושאל מה פשר כרטיס האשראי התקוע בתקרה – הסברתי שזה הסכר המופלא של הרני.

והזיכרונות עולים בי עם הרבה חיוך וגם דמעות. אני נזכרת איך המצאנו על ליאתי שירים מצחיקים ושינינו את שמה ללילך, כדי שיתחרז לנו, ואיך צחקתי כששמעתי אותו שר שיר כזה במקלחת במבטא מרוקאי כבד...

בסוף, כשכבר היה חולה מאוד, באתי לבקר אותו לפני שנסעתי. לאורך כל השיחה הוא כמובן ייעץ והקשיב והתעניין. כל השיחה זלגו לי דמעות וידעתי שלא אראה אותו שוב.

מאז אני פוגשת את הרני בחלומות, ובים, כל כך אהוב ואוהב שלי, לנצח.

יפעת רגב