מכתב מאבא
הרן השתחרר מהצבא והתארגן לקראת הטיול באפריקה. באותם חודשים עמדה המשפחה לעזוב את אילות ולעבור לגליל.
המכתב עוסק בפרידות אלה.

26.5.1992
הרניק שלי,
עכשיו אני באוטובוס, יוצא שוב למילואים.
המדים, הנעליים, ריח הנשק, קרם השיזוף – מתחברים לעצבות שהרגשתי תמיד לפני יציאה לצבא. אני נזכר בצילום שלך מגיל שנה  – פנים קטנות בתוך כומתת השריון השחורה שלי ששׂמנו על ראשך, המבט התינוקי השובב, בפרידה מאבא שיוצא למילואים.

עברו מאז עשרים שנה, ואני שוב בדרך למילואים, אבל עכשיו מתהפך הגלגל: אנחנו הנשארים ואתה הוא הנפרד ומפליג רחוק.
אולי כמו הנסיך הקטן, שאת דמותו לבשת לא פעם, אתה הולך לראות זריחה אחרונה לפני הפרידה מעולם ילדותך באילות. אתה חוזר לפנות בוקר מהשחמון, מההר שאולי יותר מכל הר הוא ההר שלך, ואולי הוא שלך יותר מאשר של כל אחד אחר.
כשתשוב מנדודיך בעולם ותעלה שוב על השחמון – כבר לא תרד ממנו אל אותו הבית בשובך לפנות בוקר, לקפה ולחם בדבש. יישאר לך רק בית הילדות שבזיכרונות.
וזה עצוב כמו כל הפרידות מדברים טובים שלא יחזרו, אבל זהו דווקא כאב של חיים, של השתנוּת שבצמיחה, והוא נצבע בשמחה ובהתרגשות של התחלות חדשות, מרתקות ומרגשות.
אתה כבר לא אותו הילד שהיית, ואתה רוצה לראות את העולם הגדול שיש בו הרבה הרים, הרבה זריחות ושקיעות, בדידות ופגישות. אני בטוח שתמצא בטיול הזה דברים שחיפשת, וגם דברים לא צפויים, לטוב ולמוטב.

באהבה רבה,
אבא