חברים מספרים
קטעים מתוך שיחה על תקופות שונות בחיי הרן. השיחה התקיימה ביום השלושים, ביער שגב, אפריל 2007.

איה אבינועם (הייתה מטפלת של הרן באילות, מגיל שנתיים עד שלוש):
תמונה מימי הפעוטון: ביום הראשון שלי בעבודה, כששמעתי איך הרן מדבר אל נעם כששיחקו בארגז חול, הרגשתי שפגשתי ילד משורר. וכישרון הבניה שלו, בשותפות עם אבא, התחיל כבר אז, כשהם בנו דברים יוצאים מהכלל בלגו.

נעם נהרי (חבר ילדות, היה עם הרן החל מבית-התינוקות ועד כתה יא'):
הרן היה נורא מחושב תמיד, אני מניח שרובנו מכירים אותו ככה. בכתה יא'-יב' אני עברתי לקליה, ל'כתה מקובצת'. שם, מתוך שעמום או מתוך רצון להכיר את הסביבה החדשה, התפתח אצלנו מנהג 'לסחוב' אוטו מדי פעם, עוד לפני שהיה לנו רישיון, לנסוע קצת באזור, ואז להחזיר את האוטו. לא משהו שגובל בפשע, אלא יותר מין מעשה קונדס. יום אחד, כשהגעתי לביקור באילות, פגשתי את הרן בערב, ואמרתי לו: "שמע, בוא נסתכל קצת על רכבים...". הרעיון הזה הפליא אותו מצד אחד, אבל מצד שני גם הפחיד אותו, כי זה מעשה בלי שום תכנון. הסתובבנו בין הבתים, הסתכלנו על הרכבים, ואז ראינו את הבלייזר של האוגדונר שגר באילות, וזה היה האוטו היחידי שהיה בו מפתח בסוויץ'... וזהו, נכנסנו ונסענו.
מה שהדהים אותנו, שכשעברנו עם הבלייזר את המחסום לכיוון הצפון, אף אחד מהחיילים שעמדו שם לא העז להסתכל פנימה. הם עמדו ככה ממרחק... וזה היה מזלנו. הסתובבנו קצת בשטח, בשדות, ודבר הוליד דבר, וגם הרן נהג בעצמו (מה שלא האמנתי בהתחלה שיקרה). זה היה, באמת, כל-כך בניגוד למה שהרן היה רגיל לעשות, משהו שהוא לא תכנן רגע קודם.

בועז נקריטין (הכיר את הרן דרך החיבור לאילת ולסיני, והיה ידידו מאז כל השנים):
ניסיתי לחשוב מה היה הקשר שלי עם הרן. היתה לי זכות להיות איתו, עם הרן שלנו, בסיני איזה שבוע. באיזשהו שלב שנינו היינו די בדִיכִּי, וראינו שאנחנו לא יוצאים מזה. היי, אנחנו נמצאים בראס א-שׂטן, במקום שאמור להפריח אותנו, בהרים, וכלום לא קורה. פשוט נשארים בערסל, מעמיקים ומעמיקים, מדברים על כל מה שלא רצינו לדבר... בקיצור, החלטנו לעשות סדר-יום. חשבנו, נגיד, שנקרא ביחד איזה ספר תובנה מאוד רציני שהרן הביא, אני אקרא אותו בקול רם, וננתח אותו. מה עוד תכננו? שנבנה מטבח בָּחוּשה, (כי זה היה ממש בית שלי, החושה שם בסיני). תכננו לגור שם הרבה זמן, אז צריך להתחיל ממטבח. חשבנו על שעת יצירה. היו לנו תכניות, פשוט עשינו רשימה שחבל לכם על הזמן. בסוף זה נגמר בשש-בש...
וזה היה עם הרבה הרבה הרבה צחוקים, צחוקים שזכרתי מתקופות קודמות, (זכרתי שיש לו את הצחוק-רוורס הזה), ופתאום הצחוק הזה חזר, שם בשש-בש. ואמרנו – וואלה, מה עם כל התכניות, הן נגמרו בשבוע של מרתונים של שש-בש...
מה שהפך את הדינאמיקה הזאת למצחיקה, שהגענו למקומות ממש מיסטיים. היינו הפוכים. זאת היתה מהות היחסים, הדינמיקה בין הרצינות שלו והקפדנות שלו לנודניקיות והקלילות שלי. וזה הפך את הכל לבדיחה אחת גדולה.

דרור אטקס (הכיר את הרן בגואטמאלה, ובהמשך, כשחזרו לארץ, עזר לדרור ולונה בשיפוץ דירתם בירושלים):
אני אספר לאלה שלא יודעים, שהרן, לונה ואנוכי, עבדנו במשך ארבעה חודשים בירושלים, בנינו דירה מהמסד ועד הטפחות. הכרנו את הרן כבר הרבה שנים לפני כן, והיינו איתו בקשר מאוד אינטנסיבי. איכשהו, בגלל הנסיבות שבהן נפגשנו, אף פעם לא הכרנו את הצד המאוד מאוד פרקטי באישיות שלו. ובאותה תקופה שהתחלנו לעבוד על הדירה, הייתי באיזשהי פנטזיה לגבי עצמי, שאני יכול להיות גם איש ספר וגם איש עבודה. מהון להון הבנתי שלגבי איש עבודה בוודאי שלא אהיה, ולגבי איש ספר עדיין תלויים סימני שאלה רציניים... ההבנה הזו חלחלה בי במשך ארבעה חודשים ארוכים, שבהם למדתי המון דברים. אלה היו חודשים מאוד מעניינים, אבל במובן מסוים גם מייסרים, כיוון שעבדתי עם אדם שהיה באמת מוכשר בצורה קיצונית, עם יכולות דיוק וריכוז ותכנון יוצאות מהכלל. הבנתי שאין שום מצב שאני אגיע למקום הזה, וכל ניסיון שלי להתעסק בתחום הזה נגזר עליו להסתיים בבינוניות. ועל כך אני חייב להרן תודה.

לונה קם (גם היא מספרת על אותה תקופה, על שנים קודמות והשנים שבאו בהמשך):
אני עשיתי עם הרן את העיצוב של הדירה. היו לנו הרבה רעיונות, ודיברנו הרבה איך להביא אותם גם לפועל. היה מאוד כייף. בערב, כשחזרתי מהלימודים, הייתי סקרנית לראות איפה הם עומדים עם הפרויקט, נכנסתי, ו... לא יכולתי לנשום... אמרתי להרן: "אתה חושב שזה אסתטי ככה?". הרן רק עשה לי תנועת הרגעה וקריצה, תחכי עד מחר. ונכון, למחרת זה היה מושלם.
הקשר שלי עם הרן, היה גם לראות את היופי בקטן. יכולנו לאסוף אבנים, או להסתכל ביחד על פרח המון זמן, לדבר על הפרח, וכמה הוא יפה.
פגשנו את הרן בגואטמלה. בתקופה ההיא היינו צעירים שיוצאים מהבית, מושכים החוצה, כדי לחפש חופש. גרנו ביחד – דרור ואני, הרן וונסה. היה לנו חדר קטן כזה, עם שטיח מקש. היינו באמת מאוד קרובים אחד לשני, הרבה פעמים צחקנו כל-כך עד שהיינו על הרצפה ולא יכולנו לקום... שעות ככה צחקנו. אני רואה את הרן יושב שם, מסתכל לי בעיניים, ואני אומרת לעצמי – איזה בן אדם של חופש! רק עם השנים הבנתי שהחופש שלו היה מאוד מוגבל. ברגע שהרן נכנס לבור העמוק הזה אי-אפשר היה להוציא אותו משם. הגעתי לגבולות שהרגשתי שאני לא יכולה להציל אותו, ושיש סכנה שהוא ייקח אותי איתו למטה. יש לי ביקורת על זה על עצמי, שלא יכולתי להתמודד עם זה יותר...
ובפגישה שלנו האחרונה, כשביקרנו אותו בבית של מיכל ואודי – הוא שכב כבר המון זמן – אמרתי לו שהניתוק לא היה בגלל שלא אהבתי אותו, אלא בגלל אי-היכולת שלי. הרן אמר לי שזה נורא חשוב לו לשמוע, ושהוא הרגיש את האהבה הזאת בכל השנים שלא נפגשנו. ככה הוא אמר.

נעמי כפיר (ידידת המשפחה, ממנוף, מספרת על מפגש אחרון עם הרן):
מכל המשפחה דווקא עם הרן לא היה לי קשר. שלושה ימים לפני שהוא נפטר, מיכל ביקשה שאני אבוא לעשות לו טיפול שיאצו. הסכמתי ברצון, אבל מכל מיני סיבות זה לא יצא. בערב אמרתי לה: "תראי, גם מחר לא ייצא, אולי מחרתיים". ואז חשבתי רגע: "כן, אני אבוא עכשיו". עוד הייתי עם בגדי העבודה, ובאתי. ממש התפללתי שתהיה לי את התבונה לעשות את מה שצריך, כי המצב שלו היה כל-כך שביר... קיוויתי לטוב, קיוויתי שאני אדע מה לעשות.
אמרתי להרן שבגלל שהוא לוקח תרופות חזקות נגד כאב, הוא חייב להגיב לי על כל כאב קטן. היה קשר מדהים בזמן הטיפול, הוא דיבר ושיתף. מה שהדהים אותי היה איזה חוסר קשר בין הגוף לבין הפנים, העיניים, היופי שלו. זה לא יכול להיות! לכאורה הוא הולך וכבה. בשלושת הימים הבאים הוא לא יצא לי מהראש.
ביום שנפטר ישבתי על המרפסת, השמש ירדה. הסתכלתי על הקריסטלים שתלויים אצלי ומשתקפים לתוך הבית עם קשתות, וחשבתי על הרן. פתאום עבר לי בראש: "עכשיו אני כוכב". ואז התקשרו אלי לומר לי שהרן מת.